הטלפון הנייד משנה את אורחות חיינו בכלל ואת הדרך שבה אנחנו מתקשרים אחד עם השני בפרט. לא עוד שיחת טלפון או הודעת טקסט או אימייל. היום שירותים מבוססים מיקום שמציעים פייסבוק, גוגל פליסייס, פורסקוור, גוואלה, לופט ואחרים מאפשרים לנו לשתף את החברים במיקום שלנו, על מנת להפגש, לתכנן בילוי או "סתם" בשביל לעדכן חברים לא רק במה שאנחנו עושים אלא גם היכן אנחנו עושים זאת.
משתמש אשר נולד בשנתון מאוחר לא יבין זאת. למה לי לשתף אחרים במיקום שלי? את מי זה מעניין בכלל, ואם זה כן מעניין למה שארצה לחשוף את מקומי באינטרנט או בסלולר, הלא יש תמיד חשש שהאח הגדול, Google, Facebook, Apple שהם האחים הגדולים ה"טובים" או ממשלה, צבא, משטרה, שהם האחים ה"רעים", או אפילו האקרים למיניהם, שהם האחים ה"רעים המאוד", ישתמשו במידע הזה נגדי?
ובכן עדיין לא לגמרי ברור למה הדור החדש של משתמשי האינטרנט והסלולר שש להחשף, אבל העובדות כבר כאן. די להכנס לפיסבוק פלייסיס ולהבין שעוד בטרם נעשתה הפעולה כבר רצים לספר לחבר'ה. החבר'ה זה העמוד שלי בפייס, בפורסקוור או/וגם אצל השחקנים האחרים. תראו חברים, אני כאן. לא רק נ.צ. צבאי אפור ויבש, אלא סיכה צבעונית נעוצה יפה במפה של Google או Waze, ואם כבר עושים זאת באמצעות הטלפון הנייד, למה לא לקנח עם תמונה יפה שלי או של המקום שבו אני נמצא.
דומה לפעמים שהמשתמשים נהנים מעצם השיתוף יותר מאשר העניין עצמו והדיון שנוצר סביב השיתוף. כן, הבירה שמגישים שם מהחבית היא מעולה אבל זה לא באמת מעניין, מעניינת רק עובדה אחת: א-נ-י הייתי שם ואת ואתה והם קוראים זאת בעמוד שלי, מחייכים או מתעצבנים ומגיבים לתמונה שהעלתי במכשיר שלי, iPhone, iPad, BlackBerry, Samsung שלי או שומו שמיים מהנוקיה שלי. כן, גם באמצעות הסקנדינביים הקרירים והישנים האלה אפשר לשתף את כל החברים שלי איפה ומה אני עושה עכשיו.
זה מזכיר את הפירסומת האלמוותית משנות השמונים העליזות. באמריקה אייר ג'ורדון ריחף באוויר ואצלנו ערוץ אחד היה הכל. "פייס" ו"בוק" היו שתי מילים חביבות שאולי ירמי קפלן ואבא שלו שריף גודמן לימדו אותנו להגות אותם אגב שתיית חלב תנובה משובח.
צוער מסוקס בביה"ס לקציני ים תופס טרמפ. ברקע יפהפיה ישראלית, כמו שרק יפהפיה ישראלית עם מכנסי באגי של שנות השמונים יכולה להראות מחייכת לעברו בטרמפיאדה. הצוער מרביץ חיוך בחזרה ונכנס לרכב שעצר לו טרמפ. פעם היו עוצרים פה טרמפים לחיילים ואפילו לצוערים שנראים כמו חיילים. היום מפחדים ממחבלים מתחזים, מתנחלים מתחרדים, או סתם לא רוצים ללכת את הריפוד של ההונדה או לבזבז עוד דלק יקר על תוספת 80 ק"ג מטען. במכונית שנעצרה אבא והילד שלו. נער תמים למראה, כמו שישראל הייתה תמימה בשנות השמונים, והיא לא הייתה תמימה כבר אז. מעולם לא הייתה תמימה.
- "כל כך צעיר וכבר במדים... אין לו מה לעשות בחיים?", מהרהר הנער.
- "איזה יורם, מה הוא עושה בחיים המשעממים שלו...", מהרהר בחיוך מעצבן הצוער.
אתנחתא קצרה ובה מתוארות על המסך שלל תמונות, הממחישות עד כמה משתלם ללמוד בביה"ס לקציני ים בעכו. הצוער יוצא מהמכונית. הנער מוציא ראשו מן החלון ושואל:
- "וזמן לבלות, נשאר לך?"
הצוער מחייך חיוך צחור ואנחנו מגלים אותו משייט להנאתנו עם הנערה היפהפייה בים התיכון.
היום כבר לא רואים צוערים. לפחות לא בטלביזיה, בטח לא בפייסבוק או בטויטר. ספק אם ילד ישראלי יודע מה פירוש המילה צוער. כנראה סוהר או משהו כזה. אין זמן לשטויות. לרוץ בהרים, להשיט ספינות, לבנות תעלות. באמא שלכם. הזמן לבלות הוא העדכון עצמו. אני מעדכן משמע אני מבלה. רנה דקארט לא יכל לנסח זאת טוב יותר. אני מצייץ אז אני קיים. היום הבילוי הוא לספר איפה אני ומה אני עושה. את אותו הרהור חולמני אשר ניבט מעינייו של הנער אשר כאילו קורא את מחשבותיו של הצוער, מחליפה מערכת משוכלללת וגלויה של עידכונים, מסרים, תמונות וסרטי וידאו בזמן אמת. ה"זמן לבלות" הוא הזמן שבו אני משתף את החברים שלי באינטרנט, בטלפון, בטאבלט שלי.
אתה לא צריך לשאול איפה אני. אני מראה לך בין אם זה מעניין אותך או לא. אני משתף אותך ואת כל העולם במה שקורה לי. פרטיות? צנעת הפרט?? הצחקת אותי!!! היום בכל מקרה אני לא מאמין לאף אחד. לא לרשויות הרשמיות ולא לרשויות הפרטיות של ענקי האינטרנט. אם מישהו ירצה לדעת איפה אני זה הוא תמיד יוכל לעשות זאת, אז למה לא לעשות מזה פאן. למה לא לעשות מזה מסיבה שמחה, רועשת וצבעונית. אני מצחצח עכשיו שיניים והצבעים של משחת הזברה שלי מעולם לא היו זוהרים כל כך.
